שנתיים. שנתיים לנס. שנתיים שאני תוהה לעצמי מאיפה היה לי את האומץ לומר "כן".

לפני כשנתיים וחצי הייתי רווקה בת 20 שהחליטה שהיא מוכנה, בשלה ויוצאת לחפש את האחד. קיבלתי הצעות ממכרים ומההורים, אבל די מהר הבנתי שזה "לא זה". הרגשתי שאנשים סביבי לא מבינים מה אני מחפשת. הייתה לי רשימה בראש של דברים מה אני מחפשת בחתן שלי לעתיד. כשהציעו לי בחור לא תמיד היה לו את כל הדברים שברשימה שלי, כי אין מושלם. אבל עדיין תסכלה אותי המחשבה שיכול להיות שאולי אין מישהו שיתאים לי בדיוק והוא בדיוק אחד לאחד לרשימה שלי. אפילו ניסיתי לברר בעצמי על בחורים שסירבו לצאת איתי (משהו שלא מגדיל את הביטחון העצמי של בחורה, לא משנה בת כמה היא).

בינתיים חברות התחתנו ואני נהנתי מללכת לחתונות, שבתות כלה לשמח אותן וכו'… אבל כמובן שהמחשבות בראש באות לעשות לך את הצביטה הזאת בלב של "לכי תדעי מה יהיה"… עם זאת, הייתה לי אמונה שלא משנה כמה אני אצא, ה' קבע לי מישהו מסויים, בזמן ובמקום מסויים, הוא דאג לפני, הוא ידאג עכשיו, וגם מחר.

באיזור חודש אב (יולי) חברה שלי התחתנה. בשבת כלה שלה שמעתי על ההיכרות שלהם והייתי המומה. הם הכירו באתר שנקרא 'שליש גן עדן'. תמיד היה לי בראש שזו תהיה האופציה האחרונה שאני אלך אליה, וגם אז לא… בחתונה של אותה חברה ישבתי בחוץ עם חברה טובה שלי שידעה על כל בחור שיצאתי איתו או אפילו רק ביררתי עליו… שיתפתי אותה במה שעובר לי בראש ושאני רוצה כבר שיציעו אפילו פעם אחת מישהו, שאפילו רק קצת, יתאים למה שאני רוצה. היא אמרה לי "תרשמי ל'שליש', אולי שם יש מישהו…" ישר סירבתי! אבל אחרי זמן שהיה לי לחשוב, היה היגיון בדבריה. הרי שם אני מחליטה את מי אני "אציע לעצמי". עוד לפני שאני בכלל מגיבה/שולחת הצעה, אני יכולה לראות את הפרטים של הבחור (פרטים שלא תמיד יוצא לשאול בדר"כ או שהמציע יגיד) ולהחליט אם כן או לא.

עדיין חששתי. אחרי כמה זמן של שיכנועים מצד חברה שלי, בדיוק לפני שנתיים ישבתי אצלה בבית על המחשב ופתחנו בשבילי חשבון באתר. תוך כדי הרגשתי פחד מסויים. הרי אין לי באמת מושג מי האנשים האלה. קיבלתי הודעות רבות, דבר שעוד יותר הלחיץ אותי. ב"ה בזכות האומץ ובזכות החברה שלא ויתרה לי, (גם באותו ערב שכמעט ברחתי לה) תוך שעתיים הכרתי את בעלי. בעלי לעומת זאת, היה שנתיים באתר…

הוא סיפר לי שבאותו ערב הוא נכנס לאתר וראה את הפרופיל שלי, הוא רצה לשלוח הודעה אבל חשש. אחרי עוד קצת דיפדוף הוא שוב ראה אותי והחליט לשלוח הודעה ולהעיז בעצמו.

באדיבות: יהושע מנטל

החלטתי לספר את הסיפור שלנו בשביל להגיד לרווקים והרווקות – לא משנה בני כמה אתם תעיזו לעשות משהו שתמיד חששתם לנסות כדי למצוא את הזיווג שלכם, גם אם זה מפחיד ומלחיץ אתכם. גם אם אתם נשואים כבר, יש לכם חבר/ה רווק/ה?? תדחפו אותם להעיז!! וכן אולי אפילו להירשם לאתר הכרויות או כל דבר אחר. גם אם קצת יביך אתכם…

מאחלת זיווג קל לכל מי שצריך! כל אחד ואחת במקום ובזמן שלו ושלה.

בשורות טובות!

נכתב על ידי אמונה לויוף


הורידו את האפליקציה של שליש