"אדם הוא לא ענף קטוע" – הסיפור של אריאל וחנה
הייתי בעבר חייל בודד, ומגיל שש-עשרה אני גר לבד. המזל שלי הוא שהתחלתי להתנדב במד"א – זה מה שהרים אותי ונתן לי כוח לקום כל בוקר ולבחור בחיים. אחרי שסיימתי את השירות הצבאי המשכתי לגור בעלי, התחלתי לעבוד וחיפשתי קשר רציני.
הורדתי את האפליקציה של שליש גן עדן, וראיתי שבפועל מי שרוכשים מנוי ויוזמים הם בעיקר הגברים. החלטתי להשקיע ולרכוש מנוי בעצמי. מסתבר שזו הייתה השקעה משתלמת במיוחד – בהחלט שווה כל שקל.
לייק אחד, ודייט ראשון של שבע שעות
חנה עשתה לי לייק, והתלבטתי אם זה מתאים. מעבר למרחק שבין עלי לעמקה (יישוב ליד נהריה), ראיתי בתמונות שהיא הולכת עם מכנסיים, וזה פחות התאים למה שחיפשתי. אבל היא מצאה חן בעיניי, אז החלטתי לתת לזה צ'אנס ושלחתי לה הודעה. היא ענתה, התחלנו לדבר, ומהר מאוד עברנו לוואטסאפ לשיחה ארוכה.
קבענו להיפגש בירושלים. היא הגיעה מהצפון, ואני יצאתי מעלי מיד בתום משמרת במד"א – אפילו לא הספקתי להחליף בגדים, והגעתי לדייט עם המדים. זה היה דייט ראשון מטורף שנמשך שבע שעות רצופות, משלוש בצהריים ועד עשר בלילה. לא הרגשנו איך הזמן עובר; החיבור היה מהיר, טבעי וזורם.
הקשר התחזק, השיחות העמיקו ונמשכו שעות, ופעם בשבוע נפגשנו לדייט של יום שלם. למרות המרחק הקשר רק התחזק, אבל היה קשה להיפגש. עברנו תקופה מאתגרת במיוחד – מתקפת הטילים מאיראן, עם אזעקות והתראות בלתי פוסקות – ובתוך כל המתח הזה נפגשנו פחות.
"לא באתי לשחק"
בשיחת וידאו דיברנו על חתונה, ושאלתי אותה כבדרך אגב: "אם אני מציע לך נישואין, את אומרת לי כן?". היא ענתה מיד: "מבחינתי ברור שזה כן, לא באתי לשחק". מרוב התרגשות החלפתי צבעים – החוורתי, הסמקתי והייתי נבוך.
התייעצתי עם המשפחה שאירחה אותי כחייל בודד, והם אמרו לי: "אם זה זה – כדאי להתקדם". ביום שני כבר החלטתי להציע. לקחתי אותה למשתלה של גיתית, ובנוף של המקום הקסום הזה, בין הצמחים והפרחים הצבעוניים, כשברקע מתנגן השיר "לב לבן", הצעתי לה.
היא כמובן אמרה מיד כן. התארסנו מהר, עוד לפני שהמשפחה שלה בכלל הכירה אותי. כשהיא שלחה להם תמונה, הם ענו בהלם: "מתי הספקת?!"

חתונה במצפה שילה
בגלל הרקע המשפחתי המורכב שלי והיותי חייל בודד לשעבר, תכננו להתחתן בצניעות ברבנות. ואז התקשר אליי רכז החיילים הבודדים וסיפר לי על פרויקט חדש ביישוב: פעם בשנה, בשיתוף הישיבה התיכונית בני עקיבא, מפיקים מאפס חתונה לחייל בודד – בעבר או בהווה – שאין לו תמיכה משפחתית, לזכרו של סרן שילה ראוכברגר ז"ל, שנפל בשבעה באוקטובר.
המיזם המדהים הזה הוא לא רק כלכלי – הוא מעניק לזוג מעטפת וליווי רגשי שלם. נפגשנו עם הוריו של שילה ושמענו מקרוב את סיפור גבורתו: קצין גולני שבמוצב נחל עוז אסף את כל המחלקה לתוך המיגונית והגן על כולם בגופו, ורק אחרי שהמחבל האחרון הסתלק – התמוטט ונפל. להתחתן במצפה שילה פירושו היה להכיר את דמותו ולהבין שמאחורי המקום הזה יש סיפור גדול.
שבוע אחד בלבד לפני החתונה שלנו נפל אחד מבני היישוב. בתוך העצב הגדול פחדנו שהחתונה תידחה, או שלא תהיה שמחה. זה היה רגע של שוק והלם – רגע של "מה עושים?". אבל מבחינת אנשי המקום לא הייתה בכלל שאלה; היה ברור לכולם שעושים חתונה. תושבי עלי התגייסו כולם כדי לשמח אותנו, ותלמידי הישיבה התיכונית בני עקיבא מלצרו, רקדו ולקחו חלק מלא בהפקה ובארגון.

התחתנו אחרי ארבעה חודשי היכרות. זו הייתה חתונה נדירה, עם המון שמחה וגם כאב. מתחת לחופה הזכירו את הנופלים, ואבא של שילה נשא תפילה לשלום חיילי צה"ל ובכה – וכל הקהל בכה איתו. זה היה רגע מרגש ועוצמתי מאין כמוהו. הבנתי שזו לא הייתה חתונה רק שלי ושל חנה, אלא חתונה של שותפות הגורל של עם ישראל, של חיים שמקדשים את זכר הנופלים.

"אדם הוא לא ענף קטוע" – זהו אחד המשפטים ששילה כתב, שלימים הפך לשם של ספר ולמעין צוואה שהותיר. משפט שמזכיר שאנחנו קשורים זה לזה וערבים זה לזה – בשותפות, בגורל, בזהות ובחיים. שילה כבר אינו בחיים, אבל אנחנו זוכים להמשיך את המשמעות שלו בתוך חתונה. זו זכות גדולה לראות ולדעת שכוח הנשמה שלו ממשיך להאיר בחיים חדשים ובבתים שנבנים.
תודה לה' על הזכות להתחתן, ולשליש גן עדן על עבודת הקודש – על הזכות לייצר חיבורים ולהוסיף שמחה וחיים.

לכל מי שמחפש – תפתחו את הראש, ובעיקר את הלב, כי אין גבול לאהבה. בהצלחה לכולם 🙌🏽
אריאל וחנה