שבע שעות מתחת לטנק: מיכל אוחנה על ההישרדות בנובה, האמונה והחיים שאחרי
ביום שבו אנו מציינים שלוש שנים לשבעה באוקטובר, אנו מביאים את עדותה של מיכל אוחנה, ניצולת הנובה, שהתארחה בפודקאסט של שליש גן עדן. בשיחה אישית וחשופה היא מספרת על שעות ההסתתרות תחת אש, על האנשים שפעלו להציל חיים ועל האמונה שמלווה אותה מאז.
"אני לא מאמינה שאני בכלל בחיים"
לפני שבעה באוקטובר 2023, מיכל חיה כמעט שנתיים בפורטוגל, שם עבדה כאחות וטרינרית. היא חזרה לישראל לקראת הלידה של אחותה הגדולה וכדי לבלות את החגים עם המשפחה. במהלך הביקור, חברים הציעו לה להצטרף למסיבת הנובה ברעים.
בסביבות אחת בלילה היא נכנסה לרחבה עם שני חברים. מוזיקה, חיוכים ואנשים שבאו לרקוד ולשמוח. שעות ספורות לאחר מכן, הכול השתנה.
מהרחבה אל שעות ההסתתרות
עם תחילת מטח הרקטות בבוקר, השמחה התחלפה בבהלה. בהמשך נשמעו גם יריות, והחלה מנוסה בניסיון למצוא דרך להיחלץ.
בפרק מיכל מתארת את הבריחה, את המעבר בין מקומות מסתור ואת הריצה לעבר טנק, שתחתיו הסתתרה במשך כשבע שעות. סביבה התנהלה לחימה, והיא לא ידעה אם תצא משם בחיים.
באותן שעות, אמה ניסתה להשיג אותה בטלפון ולעדכן שאחותה נמצאת בחדר לידה. בשיחה הראשונה מיכל אמרה שהיא בסדר, כדי לא להדאיג אותה. בהמשך, לאחר שנפצעה ברגלה, התקשרה שוב — הפעם מתוך חשש שזו תהיה שיחת הפרידה שלה.
ואז אמה אמרה לה: ״מיכל, תתפללי״.
״מזמור לתודה״ בתוך הפחד
מיכל מספרת כיצד, בתוך הפחד וחוסר הוודאות, פנתה לתפילה ואמרה ״מזמור לתודה״.
את ההישרדות שלה היא חווה כנס אישי. בשיחה היא מתארת את החיבור לבורא עולם באותם רגעים ואת הדרך שבה החוויה השפיעה על חייה לאחר מכן, על ההתקרבות לאמונה ועל ההחלטה לשמור שבת.
היא משתפת גם בהתמודדות עם הפוסט־טראומה ובשליחות ההסברתית שלה בארץ ובעולם. דרך העדות שלה, היא מבקשת להשמיע את מה שעברה ולספר על האנשים שהיו שם.
לזכור את בן שמעוני ז״ל
במהלך הפרק מיכל מספרת על גבורתו של בן שמעוני ז״ל, שחזר שוב ושוב לאזור הסכנה כדי לחלץ אנשים, עד שנרצח.
סיפורו הוא חלק בלתי נפרד מהעדות שלה ומהזיכרון שהיא נושאת עמה. הפרק מוקדש לעילוי נשמתו.
המבט אל החיים שאחרי
לצד הזיכרונות וההתמודדות, מיכל מדברת גם על הרצון להקים בית מלא באמונה ובאהבה. היא משתפת במה שהיא מחפשת בזוגיות ובתקווה שלה לעתיד.
ביום הזה אנו זוכרים את הנרצחים והנופלים, ומקשיבים למי שנושאים עמם את סיפור ההישרדות ואת החיים שאחרי. העדות של מיכל נותנת מקום לכאב, לזיכרון ולאמונה, וגם לרצון להמשיך ולבנות חיים.