בן 38 טס 14,000 ק"מ לדייט 😱
שגיא, רווק בן 38, מצא פרופיל של בחורה מאוסטרליה ב"שליש גן עדן". הוא שלח הודעה בצחוק… והלב שלו תפס כיוון. אחרי שבועות של שיחות, זום ותקווה — הוא טס למלבורן דרך אתונה וסינגפור. הדייט הראשון הפך לשלושה שבועות קסומים, והסיפור נגמר מתחת לחופה. זהו בדיוק מה שהוא הקריא שם.
בן 38, טס 14,000 ק"מ לדייט – וחזר עם אישה❤️
סיפור מטורף על רווקות מאוחרת. בגיל 38, שגיא ראה מישהי ב"שליש גן עדן" מישהי מאוסטרליה!
במקום לוותר, הוא טס למלבורן - דרך אתונה ואז סינגפור לפגוש מישהי בסוף העולם (כפשוטו). זה נגמר בחתונה 🥳🎉
ואלו הדברים שהוא שיתף בחתונה, במעמד החופה: ⬇️
דברי הפתיחה בחופה
"אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי"
רווקות מאוחרת זה אתגר רציני. 😢
ככל שהשנים חולפות, מצד אחד אתה יותר ויותר יודע מה אתה רוצה, לומד להכיר את החוזקות שלך ומאידך מבין איזה מהמקומות בך אתה פשוט צריך לקבל. אך מנגד, זה לא נעשה יותר פשוט - ״כל הטובים/טובות כבר תפוסים״ אומרת הציטטה המפורסמת.
פתאום לשבת לדייט לקפה זה כבר לא ״יאללה ננסה״ אלא ממש בדיקה מעמיקה — האם יש טעם? האם הניסיון שווה את הזמן, שנהיה המשאב היקר ביותר בשלב הזה? 🤔
ויש את האפליקציות. בדיוק כמו הוולט, כבר לא צריך לצאת מהבית לכאורה. סוויפ ימינה, מאץ׳, יאללה נפגשים. כיף לא? 😅
כמה שלא.
כמה אכזבות, כמה זמן, כמה פערי ציפיות — ועוברת לה שנה ועוד שנה, והינה אתה בן 38.
ואתה נזכר בפסוק הוא… ״אז מה?״ אתה אומר לעצמך, ״תכף 40 שנה…״ כמה הלב יכול עוד לתעות בדרך? עד מתי הוא לא ידע את דרכו?
הבת קול — ומדרש אחד חוצפן
אני זוכר בפעם הראשונה ששמעתי את המדרש ההוא — ״ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני..״ — אמרתי לעצמי, ״הבת קול הזו קצת חוצפנית״ — סבבה והכל שאת מספרת לעולם, אבל מה איתי?
אין איזה רמז קל? חבר טלפוני? 😉
אז דיברנו על אפליקציות, על בת קול, ועל זמן שחולף מעבר להיגיון הסביר… ומבין כל האפליקציות, יש אחת שהעיצוב שלה הוא באמת מנגד ההיגיון הסביר — כאילו במקרה של האתר הזה (הישן) אפילו הבת קול הרימה ידיים לגביו — הלא הוא ״שליש גן עדן״ המפורסם. 🤭
ושם, מבין כל הבנות בעולם (ליטרלי) אני קולט מישהי מהקצה השני של העולם. מאוסטרליה. 😱
ברגע הראשון זה הצחיק אותי ממש.
כאילו מה הסיכוי, כאילו יש יותר קלוש מזה?
אבל שלחתי את ההודעה הנדושה —
״היי רבקה, אשמח להכיר, מקווה שאת נהנת מכל התוכים שמסתובבים אצלכם בחלונות״ 🦜
חתיכת משפט פתיחה אה? 🤭
איך שהוא, היא לא חסמה אותי אחרי ההודעה הזו ואשכרה התחלנו לדבר.
הניצוץ הראשון
בהתחלה זה היה בקטנה, אבל קלטתי משהו שהרבה זמן לא קרה.
התרגשתי לקבל ממנה הודעות.
חיכיתי להן. 💞
אבל השכל אמר — אחי, מה הסיכוי? 😔
למחרת קיבלתי הודעה ממישהי שהמרחק בנינו הוא רק שעה (נסיעה, בכל זאת ירושלים) ולא 18 שעות (טיסה).
יצאנו לדייט, ואז בדייט השני כבר כתבתי לגברת האוסטרלית שאני מתחיל משהו חדש ורק מכניס להקפיא את הפרופיל.
אבל בדייט השלישי הבנו, אני והירושלמית, שזה פחות עובד.
עמדתי נבוך ושאלתי את עצמי — מה עכשיו?
האם אתה פונה אליה בחזרה ומתמקד בה?
מה המשמעות במידה וזה דווקא יצליח?
איך אומרים האוסטרלים — be careful what you wish for.
שיתפתי חבר — והוא נקרע עליי מצחוק:
״שגיא, אצלך הכל חייב להגיע מחו״ל.
את החתולה שלך הבאת מלונדון, את סול הגולדן רטריבר שלך מארה״ב…
ברור שאת אשתך תמצא באוסטרליה!
אני רק מקווה שעד שיוולד לך ילד — אילון מאסק יישב את מאדים…״ 😆
ששיתפתי אותה
שסיפרתי לה על זה, שזה פחות צלח עם מירושלים, היא ישר נחמה אותי במילים טובות:
״שולחת לך חיבוק ועידוד״ — וכן, בטח שאשמח להמשיך להכיר. 🥂
ואז הלכתי לחפש את המדרש ההוא — וגיליתי שיש לו המשך:
״אולם בזיווגו השני, אין מזווגין לו אישה — אלא לפי מעשיו״
הפעם זה על פי מעשיי.
שלב אחרי שלב — בלי קיצורי דרך
זה לקח זמן, בדיוק הכי הפוך מהאפליקציות.
דיברנו בהודעות באתר — שיעור בסבלנות.
בכל מה שקשור לזמינות — רבקה היא אנטי־תזה אליי.
בערבים היא מכבה את הנייד. ממש כיבוי אורות דיגיטלי.
אחר כך עברנו לווטסאפ — היא כותבת עברית מעולה.
ואז שיחה ראשונה. שוב התרגשות.
ואז זום קבוע — 23:00 אצלי, 08:00 אצלה.
היא הייתה מגיעה מוקדם לעבודה שיהיה שקט לדבר.
ופתאום אתה רואה את הפנים.
ופתאום הרגשתי שאני מתחיל להתאהב.
מזמינים כרטיסים — הלב מוביל
עוד לפני הזום כבר שלחתי בקשה לויזה.
למזלי — האוסטרלים יודעים לתקתק.
המתח. האישור. ההתרגשות. הזמנת הכרטיסים. ספירת הימים.
שנחתתי במלבורן, אחרי מסע לא פשוט —
אתונה, סינגפור, ואז מלבורן —
הייתה שם רבקה.
ממש כמו הסיפור המפורסם של אליעזר ורבקה —
רק בלי עשרה גמלים ובלי לבן הארמי, תודה לא-ל.
ופתאום אתה מבין — הלב מצא את דרכו.
שלושה שבועות באוסטרליה — ושלושה שבועות של אהבה
אלו היו שלושה שבועות קסומים.
מלבורן הייתה חלום:
קקדו צהוב ציצית, לורי צבעוני, קנגורו, קואלות וטבע שבא לבכות מיופיו.
בימים טיילתי לבד ובערבים היינו צמודים.
אחר כך היא לקחה שלושה ימי חופש — ונסענו למסע ארוך.
שיחות, חלומות, צחוקים — הכל נרקם יחד.
ואז… מה עושים עכשיו? איך חוזרים לארץ?
אם הגעתם עד לכאן…
כמו שאתם מבינים — הלב מצא את אבדתו.
ובסוף — זכינו לאהוב. ❤️
יש משהו במסע הזה שרציתי לשתף —
לטעת תקווה גם לאחרים שברגעים שהלב אצלם תועה,
שיידעו שגם אם מתעכב — הוא ימצא את דרכו.
אני רוצה להודות לה׳ על ההשגחה הפרטית,
ותודה לעצמי על האמונה חרף הסיכויים.
ובעיקר — תודה לך רבקה, אהובה, יפה ורגישה שלי —
על שבחרת בי, בישראל, ובעתיד שלנו יחד. ❤️
ולסיום — במילותיו של מישהו שהיה תמציתי ממני:
וַיִּקַּח (יצחק) אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ (בראשית, כ"ד, כ"ז)