בואו להכיר את הלב הפועם של שירה 🎤😘

ספרי לנו קצת על עצמך..

שירה, בת 37, תושבת שדרות מזה כעשור, אמא לשלושה ילדים מופלאים ובפרק ב' של החיים לאחר גירושין.
מוזיקאית יוצרת שנמצאת בימים אלו בעיצומם של הוצאת חומרים מקוריים, לצד תפקידי כמחנכת ומורה בתיכון, וזאת לאחר הסבה מקצועית מחיים מבצעיים.
ההוראה עבורי היא שליחות עמוקה, אך היא חלק מפאזל חיים רחב, עשיר ורב־ שכבתי, בו המוזיקה תופסת מקום מרכזי ומשמעותי.
במקביל, אני נמצאת בשלבי סיום התואר השני שלי, בעיצומו של תהליך כתיבת התיזה.

מה המוטו שמנחה אותך בחיים?

"רק אמונה משנה את התמונה.”
את המשפט אימצתי לחיקי לפני כמה שנים, בתקופה בה הייתי ממש צריכה להיאחז במשהו.
יש מצבים בחיים שלא נוכל לשנות- נסיבות, כאב, מציאות, אבל את ההסתכלות שלנו עליהם, בהחלט כן. וברגע שההסתכלות משתנה, משהו בלב נרגע, מתרחב.
זה לא אומר שהכול נהיה קל, אבל זה כן אומר שיש לנו בחירה: לאן אני מכוונת את המבט שלי. וזה כבר תלוי בי.  

איפה היית ב־7.10?

ב־7.10 הייתי בשדרות.
עוד בערב שמחת תורה הרגשתי תחושות מוזרות, כאלו שאין להן הסבר הגיוני. חברה ואני היינו בדרך להקפות ראשונות בישיבת שדרות ועלו בי מחשבות מוזרות. אמרתי לה, בטבעיות גמורה:
"תגידי, כמה זמן לא היה כאן צבע אדום בעיר?”
עברו אז חמישה חודשים בלי התרעה. היא השתיקה אותי מיד.

התיישבנו לאכול את סעודת השבת.
בדרך כלל אחרי סעודות כאלה אני חוזרת לישון בבית שלי. הפעם ביקשתי להישאר לישון אצלה. משהו בתוכי ידע שקורה משהו, בלי לדעת להסביר מה.
בדיעבד, זה הציל את חיי. המחבלים עברו ממש בגדר הסמוכה לבית שלי.

ועדיין, בשעה עשר בבוקר מצאתי את עצמי מסתובבת בשכונה, מנסה להבין מה קורה. החמ"ליסטית שבי בערה, הייתי תצפיתנית ומפקדת חמ"ל בשירותי הצבאי.
בדיעבד? זה היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי בחיי.

כמה חודשים אחרי המלחמה העניין נותר לא פתור אצלי, הלכתי לרב ושאלתי:
איך זה שלא קרה לי כלום? מי שמר עליי שם למעלה?
את התשובה שקיבלתי- אני נושאת איתי עד היום, בכל יום מחדש. 

ואיך היו הילדים?

הילדים, תודה לאל, היו בסדר. הרגשתי בתוכי שלא קרה להם כלום. אך רק במוצ"ש יכולתי לוודא את העניין- היינו ללא טלפונים. לאחר מכן התנדבתי שבועיים בחמ"ל שדרות, על סף גיוס למילואים וכשהמצב החמיר הבנתי שאני חייבת להוציא את ילדיי מהעיר.
התפנינו למלון בחיפה, על הכרמל. קיבלנו קצת אוויר, נוף אחר מהתרעות והדי המלחמה.
שם שימשתי גם כרכזת למפוני שדרות. לסייע לאחרים- נתן לי כוח להמשיך ולהחזיק בתוך המציאות המורכבת.

ועדיין היה שם רגע אחד שממש נצרב לי בלב. כרכזת, ראיתי אנשים עם עיניים עצובות, בוכיות והרגשתי שהם צריכים משהו אחר, משהו עמוק יותר מהסדרים ולוגיסטיקה, זה היה הלם, טראומה, חרדה שקשה להסביר.

אז קשרתי קשר עם בית חב״ד בחיפה ובזכותם הצלחנו לאפשר לתושבים שלנו טיפולים רגשיים באותה התקופה.
לימים, אחרי שחזרנו לשדרות, קיבלתי טלפון מהרב יהודה גינזבורג שאמר לי:
“שירה, את לא מאמינה… בעקבות התהליך שקרה איתכם במלון - פתחנו מרכז לטיפול בנפגעי טראומה וחרדה בחיפה.”
כמובן שהוזמנתי כאורחת כבוד לדבר שם ולספר איך הרעיון התחיל. זה היה רגע שהרגשתי שהי ממש זיכה אותי בו. 

אילו תובנות יש לך מפרק ב' על זוגיות ואהבה?

שלא הכול חייב להיות מושלם, אבל הכול חייב להרגיש שלם.
מאחורי כל בחירה שאנחנו עושים, צריך להגיע שלמים, בלב נקי.
להשאיר מאחור את משקעי העבר- לא למחוק, אלא להכיל, לקבל ולהמשיך הלאה.
החיים קצרים. מי יודע כמה זמן יש לנו על הפלאנטה הזו?
אז בואו נחיה אותם בטוב, באמת ולא "בערך". 

כדי להכיר ולשלוח הודעה לשירה המקסימה ❤️👈 לחץ כאן

איך נראית צניעות בעינייך בעולם של מוזיקה ובמה?

זה מצחיק, אבל זה מזכיר לי רגע קטן מההופעה האחרונה שלי ב"שופוני” שדרות.
זה היה ערב הילולת הבאבא סאלי. הייתי לבושה ספורט־אלגנט, עם חולצת תחרה מתחת לז’קט. לא חשוף, אבל היה לי חם, והתלבטתי האם להוריד את הז’קט.
אמרתי לעצמי: זכות ההילולה והצדיק- אני לא עושה את זה ככה מול קהל של מאות אנשים.
ונשארתי עם הז’קט.
שמחתי בזה.

איזה כוח גילית בעצמך שלא ידעת שקיים?

כוח החיים.
זו מוטיבציה פנימית שלא נותנת לי לעצור. כשאני רוצה משהו- אני לא רואה בעיניים עד להשגתו.
הכוח הזה בא לידי ביטוי בעיקר דרך אנשים: חיבורים, יצירת קהילות, מפגש בין מוזיקאים ושילוב בין תרבויות.
בבסיס שלו עומדת אהבת הבריות ואהבת ישראל- ערך שספגתי מאמא שלי מגיל קטן, ותודה לאל נשאר בי הפך לחלק ממי שאני ומועבר לילדיי ותלמידיי בכל יום. 

האם בגלל הילדים בפרק א', יש חיפוש אחר באתר, מצד מרחק ועוד?

לא אשקר, כמובן שיש עדיפות בפרק ב' לייצר זוגיות קרובה, גם בהיבט של המרחק הגיאוגרפי. זה כבר לא כמו בפרק הראשון, יש כאן מורכבות, מכמה סיבות.
אבל אם אעצור ואישאר רק על המילה "מורכבות", אני לא אתקדם לשום מקום. לכן אני פותחת את זה להכול.
(חוץ מהצפון הממש רחוק… למרות שזה היה הבית הקודם שלי 😊).
אני עושה את ההשתדלות שלי, פותחת את כל האפשרויות, ונותנת לבורא להחליט מאיפה זה יבוא.

מה היתרונות בפרק ב'?

בפרק ב' מגיעים חכמים יותר. למודי ניסיון.
הבחירות הרבה יותר מזוקקות ומדויקות, החשיבה בוגרת ומסתכלת לטווח ארוך וההבנה של מה באמת חשוב בחיים כבר קיימת. לפחות אצלי.

מה התכונות שהכי חשובות לך בבחירת בן זוג?

קודם כל שיהיה בעל מאור פנים וחיוך רחב.
אדם של הודיה, גם על מה שיש וגם על מה שאין.
שירצה זוגיות ממקום של אמת ובנייה, לא כי "צריך".
שידע להצחיק אותי, שיהיה הסו־שף שלי בהכנות לשבת, מישהו שיראה אותי כמו מי שאני באמת.
שיתאהב ברגעים הקטנים של החיים, ויהיה שם גם כשלא פשוט- באש ובמים.
וכמובן, שהכול יהיה הדדי.
והוא חייב לדעת פיוטים של "יגל יעקב" לכבוד שולחן השבת שלנו.

אה ועוד משהו קטן-  הוא צריך לבוא עם אמא שמוכנה לקבל בת נוספת 😊 

מתי הבנת שהשירה היא חלק ממך ולא רק תחביב?

השירה מאז ומעולם הייתה מנת חלקי.
נולדתי לבית מוזיקלי- אבא שניהל להקת חתונות גדולה בשנות ה־80, ואמא שבאהבתה למוזיקה, ולא רק, הייתה מוכשרת מאוד, היא זו שקראה לי "שירה".
אבא שלי ניגן עם גדולים וטובים כמו זוהר ארגוב ובני אלבז ואז חווה קשיים ונעלם מחיינו כשהייתי בת ארבע. הוא נעלם- אבל המוזיקה לא.

הרגע המכונן מבחינתי היה בכיתה ד'. התחלפה לנו מנהלת בבית הספר ורצו לערוך לה טקס פרידה מכובד. הזמינו תלמידים לאודישנים, ביניהם גם אני, ולפני שהבנתי מה קורה, נבחרתי לשיר סולו שלם על הבמה. את הרגע הזה אני לא שוכחת.
אמא שלי, אם הייתה כאן, הייתה מספרת שזה בכלל התחיל מוקדם יותר, בהצגה "תות ותותית" בגן, כששיחקתי בתפקיד הראשי…
מאז, בכל טקס ואירוע – שרתי, שיחקתי, רקדתי. ידעתי שהמקום הכי טבעי שלי הוא על הבמה. לא בגלל אור הזרקורים, אלא כי שם אני מרגישה בבית. זו השליחות שלי. 

היה פחד לפני שיצאת עם הקול שלך החוצה? ממה בעיקר?

כן, אבל הפחד הגיע דווקא בחיים הבוגרים.
אחרי שלא עסקתי במוזיקה זמן רב, בערך מגיל 22, בתוך תהליך של חזרה בתשובה, להעז ולהשמיע שוב את הקול היה מפחיד.
זה היה חלום שזנחתי מכורח הנסיבות ומציאות החיים והפחד היה לגעת בו מחדש.

כיוצרת תוכן, על מה את כותבת? על מה את שרה?

היצירה- הכתיבה וההלחנה, התחילה אצלי בגיל 18, חצי שנה אחרי שקיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי במתנה מחבר טוב של אבא שלי, שנשאר בקשר עם המשפחה גם אחרי גירושי הוריי.
אני יכולה לראות התפתחות ברורה בטקסטים שלי: מאותה ילדה בת 18 שכתבה את "הלב פועם" - שהוא גם הסינגל הראשון שהוצאתי בחיי הבוגרים, כחלק מסגירת מעגל עם עצמי- ועד "חוזרת אליך", שיר בועט ומקפיץ, הסינגל השלישי שלי שעומד לצאת בע"ה בעוד שבועיים.

בין לבין יש את "רגע זמני". שיר שנכתב כמתנה לעצמי, לציון שנתיים של גירושין בגיל 34.
עד שאזרתי אומץ והחלטתי שהשיר הזה לא נשאר במגירה כמו כל הקודמים.
באוגוסט 2023 התחלתי להפיק אותו ואז פרצה המלחמה וקטעה הכול.
שם הבנתי שאם אני שוב עוצרת, המוזיקה שלי פשוט לא תצא לעולם.
והיום, חודש אחרי שיצא, הוא כבר בחוץ ומדבר על כל ה"רגעים הזמניים" של החיים, אני כאן לספר שגם הם עוברים 😊
"הרגעי וזכרי – זהו רק רגע זמני."

הייתה התלבטות אם ואיך לשיר כאישה?

כן, התלבטות גדולה מאוד.
כשנחשפתי לעולם המוזיקה והבמה בנעוריי חייתי חיים אחרים- חילוניים־מסורתיים. בית מלא אמונה שמדליק נרות לצדיקים ולכבוד הבאבא סאלי, עוד לפני שידעתי מי הוא בכלל.
היום יש לי ילד על שמו.
אבל הבית לא שמר שבת, ואני זוכרת איך הייתי מחביאה את הטלפון כשאמא שלי ואחותי היו עוברות לידי, עוד לפני שנכנסתי למעגל התשובה.

איך הסביבה הגיבה כשהתחלת לשיר?

במגדל העמק, שם גדלתי, כולם הכירו וידעו- זה לא הפתיע.
אבל בשדרות ובדרום הכירו אותי בעיקר כמורה ולא ידעו על החיים הנוספים שלי.
כשהתחלתי לשיר כאן, התגובות היו מרגשות בטירוף. לא ציפיתי לזה בכלל. עד היום אני בהלם מהפירגונים, מהבקשות לשיר הבא, משיתופי הפעולה ומההזמנות להופעות ופרויקטים מוזיקליים בעיר ובאזור, זו זכות גדולה, ואני מודה לה' על זה יום־יום.

אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי כאן הוא החיבור למיזם "שופוני” בשדרות- בית למוזיקה של אמני העוטף והדרום. מקום שהוא הרבה יותר ממוזיקה, הוא בית של ממש. שם אני יוצרת ופועלת יחד עם אוהד פרץ המדהים, שהוא גם המפיק המוזיקלי המוכשר שלי והעשייה המשותפת הזו מחזקת אותי מאוד.

אחרי ה־7.10 הרגשתי צורך לחזור לבמה במקום נוסף ומוכר מהעבר, רק בשלה יותר וכך הגעתי לתיאטרון הנשים בשדרות,  בהובלת אילנית סוויסה, מחזאית ובימאית תיאטרון וקולנוע מהעוטף, שיחד עם קבוצת נשים מיוחדת יצרה הצגה מתוך החיים עצמם. נשים שבחרו לקום אחרי השבר, ליצור ולספר סיפור של תקומה. עבורי, זו הייתה חוויה של ריפוי דרך הבמה וחיבור מדויק בין יצירה לדרך חיים, מוזיקה ומשחק.

ובמקביל לכל זה, אני גם חלק מקהילת מוזיקאים מדהימה שנפגשת לג׳אמים כל הזמן. את רוב המפגשים אני מארחת אצלי בבית. אני אוהבת את המפגשים האלה- החיבורים האנושיים, הצלילים, וה"ביחד"- נותנים לי חיים.

כל זה גם חידד לי כמה שדרות היא מקום מדהים לגור בו.
יש כאן קהילה שהיא הרבה מעבר למילה, חיבורים אמיתיים בין אנשים, תחושת בית, ואכפתיות שלא פוגשים בכל מקום.
במיוחד אחרי כל מה שעברנו, הרגשתי איך העיר הזו מחברת בין אנשים דרך יצירה, דרך עשייה ודרך לב פתוח.
שדרות היא לא רק המקום שבו אני גרה- היא בית, היא ה"לב". 

איפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד שנה מהיום?

זו שאלה שאני כבר שואלת את עצמי בימים אלו.
הייתי רוצה לעסוק במה שאני אוהבת באמת, עד הסוף, מתוך הלב והכישורים שלי.
לסיים יום עבודה, להרים טלפון לבן הזוג שלי ולהגיד:
"שומע מה עבר עליי היום?"
לצחוק יחד, ואז לומר:
"הגעתי הביתה… מתי אתה מגיע?"

האם השירה עבורך מקור הצלה וריפוי לנפש?

חד־משמעית.
אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי היום אם לא הייתי מגשימה את החלום שלי, שהוא בעצם להגשים את מי שאני, כ"שירה".

באמת, לפעמים אני חושבת על זה שהשם שלי הוא לא סתם שם, הוא סיפור. 

אמא שלי נפטרה כמה ימים לפני החופה שלי. זה כאב שאני נושאת איתי עד היום ויש רגעים שזה עולה בלי התרעה בכל נק' זמן בחיים.
יש לי אחות אחת בצפון - היא כל עולמי. אנחנו חברות הכי טובות, אין יום שאנחנו לא מדברות.
בקליפ של “רגע זמני” היא מצולמת איתי ואני הקדשתי לה את זה בהפתעה. כשהקרנו את הקליפ- היא לא הפסיקה לבכות… ואני איתה.

בימים כשקצת קשה לי, או כשאני מתעוררת הפוכה, אני שמה את השיר" בפול ווליום באוטו, מקשיבה למילים, ואומרת לעצמי:
"יאללה, איזה נכון זה."
והווייב מתחלף לחיוך.

אז מתי ההופעה הבאה שלך?

כרגע עובדים חזק על מופע השקה שמשלב תכנים, שירים מקוריים וגם קאברים. 
מופע כן וחשוף, לא מתנצל ולא מתייפייף. 
ורק שתדעו- שהוא יהיה גם קורע מצחוק 😊

כדי להכיר ולשלוח הודעה לשירה המקסימה ❤️👈 לחץ כאן