אלמנות באמצע החיים!

לאחר שבעלה נהרג בקרב, חנה כהן השתתפה בסרט של גלית גוטמן : "בחרתי בחיים" וריגשה כל מי שצפה בסרט, גם ברשתות החברתיות.

לשמוע נשים שחיות לצד הכאב, אבל בוחרת יום יום בחיים בעשייה, בפעילות, ואפילו בחיפוש אהבה, ריגש אותנו ועוד המון אנשים.

הרגשנו צורך להכיר את העולם שלה. ואת העולם שלהן. אלמנות באמצע החיים.

במקביל, הגענו להדסה בן ארי! (חייבים להגיד לכם שפגשנו צדיקת על! אישיות נדירה עם רצון גדול לפעול לטובת דברים טובים!) שבדיוק עבדה על פרוייקט בעצמה - כן, אלמנות באמצע החיים.

>> לצפייה בפרק המלא "אלמנות באמצע החיים" לחצו כאן >>

הגענו כי רצינו שהיא תראיין אותה לפודקסט, והתוצאה לפניכם.. מרגשת, קסומה, מרתקת וחשובה! ואנחנו מרגישים זכות שיש לנו חלק בזה.

הפרק הזה פשוט מהמם. ממליצים לכם מאוד להאזין ולהעביר למי שחשוב שישמע את זה! 

זה חלק ההספד של חנה לבעלה הגיבור והצדיק אוריאל כהן :

לפני חצי שנה ויומיים ב17/12 הרגשתי מחנק בגרון , אמרתי לך שאני לא יכולה יותר ושאני רוצה שתעבור לחמ"ל. שלא תכנס לעזה. כעסת עליי שאתה לא מבין מה אני רוצה ממך על הבוקר. הבטחת לי שתדבר עם המגד ותבקש לעבור לחמ"ל למרות שאתה ממש לא רוצה אבל אתה מבין אותי".

"כדור אחד בדיוק מתחת לקסדה מתוך 80 כדורים שירו עליכם. נהרגת מכוחותינו. כל כך קשה לי עם זה. שנהרגת מטעות אנוש. למקרה קדמו היתקלויות עם מחבלים קשות וזה מה שהוביל למותך. אני שמחה שלא אויב ניצח אותך. אני יודעת, שהחייל שירה בך היה בשדה הקרב הסתכן כדי להגן עלינו. ואני יודעת שאמרת לי תמיד בשלווה שלך שזה מחיר של מלחמה ואין מה לעשות. אני גם יודעת, שאם היית יודע שבאותה משימה רק אתה תפגע וכל החברים שלך יצאו ללא פגע היית לוקח את זה בשתי ידיים".

אוריאל, אתה יודע שאני לא מהללת אותך רק כי אתה כבר לא פה. בחייך תמיד אמרתי לך שאתה אדם ענק. בכל כך הרבה סיטואציות היתי פעורת פה מהבחירה שלך איך להתנהג. במלחמה אמרת לי שהתפקיד שלי לטפל בבנות , להמשיך לצאת ולבלות ולהפסיק להתעסק עם מה שקורה איתך בעזה, אז שתדע שאני משתדלת להמשיך לצאת ולהנות בכל רגע נתון.
אני כועסת אוריאל שלא הקשבת לי. אבל באותה נשימה אני אגיד שהסיבה שנהרגת זו גם הסיבה שהתחתנתי איתך".

"אני מרגישה שהנתינה שלך אלי ממשיכה מלמעלה. מפנקים אותי בכל צורה אפשרית בכמויות מהרגע שנהרגת – ההורים שלך, החברים המדהימים שלנו, השכנים.. מהרגע הראשון שהכרנו באוניברסיטת אריאל הבחנתי במסירות, בנתינה, בעיניים שלך שנצצו מסיפוק כשנתת למישהו משהו שרצה ושימח אותו, וגרמת לו לשמוח. היתה לך נתינה יוצאת דופן התאהבתי בך בדיוק בגלל זה. הרגשתי שאיתך אני בן אדם יותר טוב, יותר נותן, יותר שליו".

"אל תפגע שאני קוראת לך מבריזן. אני הרגשתי רע מאז שמחת תורה. לא היה לי מנוח. עד שאמרת לי באחד האפטרים שמרוב שאני משגעת אותך אתה תתן לחיילים שלך לצאת כי אני לא נותנת לך מנוח. הברזת לנו מהתכניות. ידעתי פשוט ידעתי. בגללך אני משתמשת באימוג׳י של הדגל כמו שאתה היית עושה כל רגע. בזכותך האהבה שלי למדינה רק גדלה וגדלה. זה אבסורד כי עבורה הקרבתי אותך. אבל אהבת הארץ הגדולה שלך חדרה אלי".

אני מספרת עליך לכל אדם ובכל מקום שרק רוצים לשמוע. מרגישה מחויבות שהעולם ידע איזה אדם היית. אני מרגישה את הנוכחות שלך איתנו. אני יודעת שלא באמת הברזת לנו עד הסוף. אני כל כך מתגעגעת אליך, ויודעת שאתה איתי. תדאג לנו כמו שתמיד דאגת. לא קל בלעדיך.
אוהבות, חנה, שיר וליה שלך".