"נמאס לי שאת רווקה, 
פתחתי לך כרטיס באתר הכרויות!" 
לפני החתונה, פחות עניין אותי, להכיר, לצאת. הייתי נגד אתרי הכרויות, כי אני טיפוס שיותר זורם לו פנים מול פנים, בטבעיות.

היכרות דרך האינטרנט הייתה בעיני ברירת מחדל, ובאופן כללי תמיד לימדו אותי שצריך לנקוט במשנה זהירות כשזה דרך האינטרנט.
ערב אחד, הייתי עם חברות ואז באופן מפתיע ב- 23.30 בלילה, אחותי שולחת לי שם משתמש וסיסמה, רושמת הודעה לנייד: "קחי, נמאס לי שאת רווקה, פתחתי לך כרטיס, פרופיל באתר הכרויות."

הייתי בהלם

מאיפה זה בא לה?
יש לציין, שזה לא היה בשליש גן עדן.
זה הביך אותי, צחקתי בקול, שעשעה אותי ההודעה שלה.

מה? מה יש לה זאתי? מה היא רוצה ממני, באיזה קטע היא עושה לי את זה?

וואלה, ממש פתחה לי פרופיל, השקיעה, מילאה פרטים, עניינים.
טוב, מזל ששלחה לי שם משתמש וסיסמה שאני אוכל לפתוח ולראות הודעות.

את האמת, לא התייחסתי לזה ברצינות, עשיתי מזה צחוק, לא הרגשתי שזה שייך לי.

ואז חברה שלי פתחה פרופיל בשליש גן עדן והתחילה לשלוח שם הודעות, ראיתי שיש באפליקציה בחורים הרבה יותר, בוגרים, רצינים, איכותיים, ומתאימים לסגנון והמגזר הדתי לאומי.
אמרתי לעצמי, נראה טוב, יאללה אני אעשה השתדלות וגם אפתח ושתינו היינו באתר.
יום אחד, ראיתי מישהו שממש מצא חן בעיני, גם בנראות גם בתוכן, בתכונות אופי, בול הטעם שלי. 
אני טיפוס שלא שולח הודעות, אף פעם לא יזמתי, או התחלתי רק הגבתי חזרה.

והחלטתי הפעם לצאת מגדרי ושלחתי הודעה לאותו בחור.
והוא ענה לי, 2, 3 הודעות, הייתה התכתבות ממש קצרה ואז הוא נעלם, הפסיק לענות, התבאסתי.

תהיתי לעצמי, מה קרה?
לאן הבחור נעלם?
אחרי יום, יומיים, ועדין אין סימן, הרגשתי לא טוב, עבר עליי יום כל כך קשה ומדכא גם בעבודה וגם בבית.

שיא החורף, הייתה הצפה מטורפת בבית, משהו נוראי, קטסטרופה.

ב- 23.30 בלילה בזמן שאני עוד גורפת מים בלי הפסקה, כולי דרוכה ולחוצה מהמצב, אני לפתע מקבלת התראה, מסתכלת, הודעה מחברה שלי, ששיתפה בקבוצה עם חברות מאוד טובות שהתחילה קשר.

יופי, היא שולחת תמונה של הבחור, עם ההודעה, איך הוא?

רגע, אמאל'ה, התכווצתי כולי, זה הוא.
הבחור שהייתי מעוניינת בו ונעלם.
היא ממשיכה לשתף, שהם מדברים כבר יומיים והעבירו מספרי טלפון אחד לשנייה וזה מתחיל להיות ממש רציני. 
מצד אחד כל כך שמחתי בשבילה, מצד שני הצטערתי, הרגשתי פספוס, נשבר לי הלב.

מאוד רציתי את הבחור הזה ובסופו של דבר לגלות שחברה שלי המשיכה איתו, זה היה הלם בשבילי.

לקחתי את זה מאוד קשה והתחלתי פשוט לבכות, ולגרוף מים במקביל. גם בעבודה היה לי יום מתיש ומתסכל, אוף, התפרקתי.

בוכה, רצוצה ושבורה התקשרתי לגיסתי, סיפרתי לה את כל הסיפור.
היא אמרה לי: "מיד תעזבי הכל, קחי מזוודה, תארזי, את באה אליי לשבת".

"שומעת אותי, עכשיו את עוזבת את הכל, את ההצפה, את המים, שבעל הדירה יטפל בזה."
כולי בסערת רגשות, זה היה יום חמישי, עזבתי את הכל, ארזתי מזוודה, דחפתי דברים, לקחתי את המפתחות של הרכב ונסעתי מקרית גת לחיפה.
אני זוכרת בדרך, שמתי שירים כדי לצאת מהאווירה הדיכאונית, אחרי תל אביב, הנמכתי את המוזיקה והתחלתי פשוט לדבר עם אבא בשמיים, ממש עשיתי התבודדות.

"
אוף, אבא, למה אתה עושה לי את זה?!?
אני כל כך מתוסכלת וזה לא הוגן. אני רציתי אותו, הייתי כל כך מעוניינת..
ואני יודעת שאתה עושה הכל לטובתי, וזה כנראה לא שלי. אבל אבא, למה ככה? למה לגלות בדרך הזאת.


ממש צעקתי, כעסתי ובכיתי, כמו שיחה קרובה עם אבא, רק עם אבא שבשמיים.
דייי אבא, כבר קשה לי ואני לא בנויה לדברים האלה, בבקשה תשלח לי את הזיווג שלי

ככה, דיברתי מתחילת הנסיעה מקרית גת עד שהגעתי לחיפה, במשך שעה ו40 דקות הוצאתי את כל הכאב, פרקתי את לבי ובסוף נרגעתי. 
זה היה יום חמישי, עשיתי אצל אחי וגיסתי שבת, ופשוט שחררתי ונחתי. 
אחרי שבוע נכנסתי לאתר וראיתי שקיבלתי הודעה מאברהם, ברוך ה' הייתה זרימה, חיבור מהיר ומציאת חן ומשם זה רק המשיך, התחזק והתקדם ומאז הכל היסטוריה

ברוך ה', היום אנחנו כבר נשואים 3 שנים פלוס, יש לנו 2 ילדים מתוקים, בת ובן שנולד לפני חודש.
רצינו להודות לצוות שליש גן עדן ובפרט למקימי האתר המדהים הזה, הקב"ה גדול ומסובב הכל, בחר בכם לחבר בינינו, זכינו.

הייתה לנו סיעתא דשמייא מטורפת לאורך כל הדרך, בחרנו לשתף את הסיפור שלנו כדי לעודד ולחזק רווקים ורווקות להמשיך להאמין ולא להתייאש.
את הסיפור הזה סיפרתי לחברה שהייתה גרושה, היא כל כך התרגשה שפתחה פרופיל בשליש גן עדן והתחתנה שוב, חודשיים אחרי.

ולכל מי שעוד מחפש, כדאי לדעת -
גם מה שאתה חושב ששלך ושלטובתך לא תמיד נכון לך והקב"ה לפעמים עושה לך ניסיונות ומכאובים כדי שתקרא אליו ותיוושע.
אל תרגיש תחושת פספוס כשלא הצליח לך משהו שרצית, אבא ממש מעבר לפינה מסדר לך בדיוק מה שאתה צריך, רק תבקש ותפתח את הלב 
בהצלחה לכולם 